החלטה בתיק רע"פ 11160/03

השופט א' א' לוי:

1.        בקשתו של המבקש למתן רשות ערעור, עוסקת בטענתו לפיה חויב על ידי בית המשפט המחוזי לטעון את טענותיו בערעור בכתב בלבד, ונשללה ממנו האפשרות להביא את דבריו על-פה.        

2.        המבקש עמד לדין בפני בית משפט השלום בנצרת, שם יוחסו לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים, עבירות בניגוד לסעיפים 380 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, זוכה המבקש מהעבירות שיוחסו לו, אולם בית המשפט החליט להרשיעו בעבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

           לאחר שנגזר דינו, הביא המבקש את השגותיו כנגד פסק-דינה של הערכאה הראשונה בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. ביום כ"ד בסיון תשס"ג (24 ביוני 2004) התייצבו הצדדים לטעון את טענותיהם, ופרוטוקול הדיון מלמד כי היה זה דיון קצר ותמציתי, במהלכו הודיע בא-כוחו המלומד של המבקש, עו"ד ס' איברהים, את אלה: "אני מסתפק בהודעת הערעור, אני חוזר על המפורט בה". בתגובה הודיעה באת-כוח המשיבה כי היא מבקשת להגיש את תשובתה בכתב תוך 21 ימים. בא-כוח המבקש לא התנגד לכך, ועתירתו היתה אחת - לאפשר לו להגיש תשובה לטענות המדינה.

           משהוגשה תשובת המדינה לערעור, הגיש בא-כוח המבקש לבית משפט קמא "בקשה לקיום דיון בעל-פה בערעור". את בקשתו נימק בכך שבתשובת המדינה נכללו אמירות כלליות בלבד, ונעדרה ממנה מה שהוגדר כ"תשובה משפטית להודעת הערעור". בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו מבלי לנמק את החלטתו, ובהמשך דחה את הערעור לגופו. מכאן הבקשה שבפנינו למתן רשות ערעור.

3.        העיקרון המנחה בהליכים פליליים, הוא כי הדיון יתקיים בנוכחות הנאשם. ברוח זו קובע סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ד-1982 כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפליליים אלא בפניו" (לעניין זה ראו בג"צ 7357/95, 1479/96 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769; רע"פ 2473/98 חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 241). לכלל זה נקבעו חריגים כמו זה בו עוסק סעיף 128 לחוק (נאשם שהוזמן לתחילת המשפט ולא התייצב או נאשם שביקש שמשפטו יתנהל שלא בפניו והוא מיוצג על ידי סנגור). חריגים נוספים נזכרים בסעיף 130 לחוק ("שפיטת נאשם שלא התייצב בהמשך המשפט") ובסעיף 132 ("שפיטה שלא בפני הנאשם מטעמי בריאות").

           ברוח אותו עיקרון נקבע בסעיף 208 לחוק, כי "הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור לא בפניו, או אם המערער הוא שלא התייצב - לדחות את הערעור מטעם זה בלבד". עם זאת, הסמיך המחוקק את בית המשפט לבטל את דחיית הערעור לאחר ששוכנע כי היתה סיבה מוצדקת לאי-הופעת המערער לדיון (סעיף 208א לחוק).

           תקנה 160(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת אף היא כי סיכום טיעוניהם של בעלי הדין יהיה בעל-פה. עם זאת, נקבע באותה תקנה כי בית המשפט רשאי לצוות שהסיכומים יוגשו בכתב. הוראה מסוג זה לא נכללה בחוק סדר הדין הפלילי, ואפשר שהדבר נבע מרצון המחוקק לאפשר לצדדים בהליך פלילי לנסות לשכנע את בית משפט שלערעור בצדקת השקפתם, באופן ישיר ובלתי-אמצעי. עם זאת, נהוג לעיתים בהליך פלילי להורות לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב, בעיקר בתיקים פליליים מורכבים ובעלי היקף רחב. בסיכומים אלה מתבקשים בעלי-הדין להפנות למובאות מפרוטוקול הדיון, וכן לראיות ולהלכות עליהן הם סומכים את טיעוניהם. אולם, הסיכומים בכתב (ולעתים יהיו אלה עיקרי טיעון) לא נועדו לבוא במקומו של הטיעון על-פה. מטרתם של הסיכומים היא לאפשר לבית המשפט להיערך כיאות לקראת הדיון שיתקיים בנוכחות הצדדים, ובדרך זו ניתן לנצל את מסגרת הזמן שיועדה לערעור ביעילות מרבית. לפיכך, אם השתרש בערכאה זו או אחרת נוהג לפיו הטיעון בערעור פלילי מתקיים בדרך של סיכומים בכתב בלבד, אזי מדובר בנוהג שאין לו אחיזה בחוק סדר הדין הפלילי, ועל כן יש להימנע ממנו כדי לא להביא לפסלותו של ההליך כולו.

4.        חרף האמור, סבורני כי בכל אלה אין כדי לסייע למבקש שבפנינו. כאמור, בחודש סיוון תשס"ג (יוני 2004) התייצבו הצדדים לטעון את טענותיהם בערעור, ומפרוטוקול הדיון עולה כי המבקש בחר להסתפק בהפניה לנימוקיה של הודעת הערעור שהגיש מבלי להוסיף עליה דבר. בא-כוחו המלומד של המבקש טען אמנם בפנינו, כי בית המשפט המחוזי לא הותיר בידו ברירה וכפה עליו להגיש את השגותיו על הרשעת שולחו בכתב בלבד, אולם לטיעון זה אין זכר בפרוטוקול הדיון, ועל כן אין בידנו לקבלו. יתרה מכך אף שבפני בא-כוח המבקש היתה פתוחה הדרך לעתור לתיקון פרוטוקול הדיון, לא נטען כי הוא עשה זאת.

           העולה מכך הוא, שעל פני הדברים נראה כי בית המשפט המחוזי מילא אחר מצוותו של סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, ועל כן לא נפל פגם בהליכים שהתקיימו בפניו. יתרה מכך, מתוך פרוטוקול הדיון עולה כי מתכונת הטיעון היתה על דעת הצדדים (ראו ע"פ 353/88 ג' וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444). אכן, בית המשפט המחוזי דחה ללא הנמקה את הבקשה לקיום דיון בנוכחות הצדדים, אולם מותר להניח כי נהג כך משום הדרך בה נומקה הבקשה. כאמור, טען בא-כוח המבקש כי תשובת המשיבה לא כללה מענה משפטי להשגותיו כנגד ההרשעה. אולם, לא ברור כלל מהי אותה "תשובה משפטית" אליה כיוון, וטענה זו היתה חייבת להיות מלווה בהסבר הואיל ומדובר בהרשעה שכולה התבססה על הכרעה עובדתית. כך או כך, מבא-כוח המבקש לא נמנעה הזכות להגיב על תשובתה של המשיבה לערעור, ובית משפט קמא אף קצב מועד לכך. אולם בא-כוח המבקש, מטעמים השמורים עמו, בחר שלא לעשות זאת.

           מכל הטעמים שפרטתי מסקנתי היא כי אין בפנינו עילה למתן רשות ערעור, ומכאן דעתי כי נכון לדחות את הבקשה.

                                                                                                     ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

           אני מסכים.

                                                                                                     ה נ ש י א

השופטת א' פרוקצ'יה:

           אני מסכימה להחלטתו של חברי, השופט א.א. לוי. אבקש להשאיר בצריך עיון את השאלה, שאינה צריכה הכרעה במקרה זה - האם בהסכמה מוקדמת של בעלי הדין בהליך פלילי לטעון לערעור על דרך סיכומים בכתב ובלא טיעון על פה, יש כדי להכשיר הליך דיוני כזה חרף הרישא לסעיף 208 לחוק, ולמנוע, בבחינת החלת כללי תום הלב והמניעות בסדרי דין, טענה מאוחרת מטעם הנאשם כי ההליך לוקה בפגם דיוני; וכל זאת, מקום שההליך הדיוני על דרך סיכומים בכתב לא הסב לנאשם פגיעה או עיוות דין.

                                                                                                       ש ו פ ט ת

           הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א' א' לוי.